מ 1982/11 מדינת ישראל נ’ ונונו

בתי המשפט
בית משפט השלום חיפה מ 1982/11
בפני: כב’ השופטת מעין צור

בעניין: מדינת ישראל המבקשת
נ ג ד
ונונו מאיר החשוד

נוכחים: ב"כ המבקשת: רס"מ אדי קנטרוביץ
ב"כ החשוד: עו"ד בריק (מטעם הסנגוריה הציבורית)
החשוד: בעצמו, הובא ע"י הליווי

ה ח ל ט ה

בפניי בקשה להאריך את מעצרו של החשוד ב- 5 ימים לצורכי חקירה.

החשוד נעצר ביום 18.02.11, בחשד כי בתאריכים 04.12.10 ו- 05.12.10 כתב טוקבקים מאיימים כלפי השר אלי ישי באתר אינטרנט. החשד המיוחס לחשוד הוא עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בהידרשו לבקשה להארכת מעצר לצורכי חקירה, נוקט בית המשפט מבחן תלת שלבי:
ראשית, מבחינה ראייתית, על בית המשפט לבחון האם חומר החקירה מקים חשד סביר לביצועה של העבירה המיוחסת לחשוד.
שנית, על בית המשפט לבחון האם מתקיימת עילת מעצר.
שלישית, אם מצא בית המשפט כי קיים חשד סביר וכי קיימת עילת מעצר מצווה הוא לבדוק האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות שחרור החשוד בתנאי חלופת מעצר הולמת.

מחומר החקירה עולה כי החשוד, לכאורה, כתב את שני הטוקבקים נשוא החקירה. השאלה האם כתיבת דברים אלה מהווה עבירה של איומים אינה פשוטה כלל וכלל. די בכך שאציין, כי חלק מן היסוד העובדתי של עבירת האיומים הינו דיבור או התנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים. האיום צריך להיקלט אצל המאוים. יסוד הקליטה אצל המאוים הינו, אפוא, חלק בלתי נפרד מרכיביה של עבירת האיומים. אמנם קיימת אפשרות שמי שקלט את האיום לא יהא מושא האיום (ראה: רע"פ 2038/04 שמואל לם נ’ מדינת ישראל (04.01.06)). דא עקא כי בענייננו מדובר בדברים אשר לא הופנו לאדם ספציפי כשהחשוד מתכוון שאותו אדם יקלוט אותם, אלא בדברים שפורסמו ברשת האינטרנט. השאלה האם דברים המופנים לכולי עלמא, ולא למאוים ספציפי, מגבשים עבירה של איומים הינה שאלה המתעוררת, אפוא, במקרה זה, והתשובה לה אינה פשוטה. הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בשלב זה, ואולם עצם התעוררותה במקרה זה מעמידה בספק את קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה של איומים בענייננו.

להמשך קריאה