המעבר מטיפול הוגן לשימוש הוגן – הרחבת החריגים – זכויות יוצרים – חלק ו’

כאמור, חוק זכות יוצרים הישן הגדיר מספר מצומצם של מקרים אשר מהווים טיפול הוגן,[1] כשסעיף 2(1)(I), שעמדנו לעיל על האופן בו ניתחה אותו הפסיקה, היווה מעיין סעיף סל אשר הרוב המכריע של המקרים בהם נטען כי מתקיים חריג הטיפול ההוגן, נעשו על פיו.[2] יאמר כי, גם היום החקיקה האנגלית עדיין פועלת בהתאם לדוקטרינת הטיפול ההוגן ומגדירה מצבים ספציפיים בהם מותר שימוש ביצירה מוגנת, מבלי שהדבר יחשב להפרה (יובא בהרחבה בהמשך),[3] ובדומה לשאלות העולות בפסיקה הישראלית שהוצגה לעיל, גם באנגליה התעוררו שאלות הנוגעות לשאלה מתי השימוש ביצירה מוגנת זכויות יוצרים יחשב לטיפול הוגן ומתי שימוש זה יחשב להפרת זכות היוצרים.[4]
יאמר בהערת אגב כי המושג טיפול הוגן (Fair dealing) הוא המונח השגור ברוב מדינות המערב ומושג השימוש ההוגן (Fair use) ייחודי לארצות הברית.
כפי שראינו בסקירת הפסיקה, חוק זכות יוצרים הישן לא נתן מענה מספק למציאות הטכנולוגית ועסקית המתחדשת.[5] חוק זכות יוצרים נועד לתת מענה למציאות המתחדשת, לעבור באופן סופי לדוקטרינת השימוש ההוגן האמריקאית ולהגדיר מחדש את כל נושא זכויות המשתמשים, אשר עבר שינויים רבים באופן בו הוא נתפס בספרות ובפסיקה העולמית. ניתן לאפיין את השינוי בחוק בכל הנוגע לשימוש ההוגן בשלושה מישורים עיקריים, אותם נסקור להלן:[6] להמשך קריאה